Posted on

ייצוג המזרחים בקולנוע הישראלי

מטרות:

  • הבנת האופן שבו קולנוע , גם עלילתי, מבנה את הייצוגים שלנו ואת ההבנה שלנו את המציאות. הקולנוע מייצר בבואה של האידיאולוגיה השלטת, ובו זמנית משכפל ומפיץ אותה.
  • בחינה כרונולוגית של התפתחות ייצוג המזרחי בקולנוע, תרבות פופולארית.

(עספור)

http://www.amalnet.k12.il/sites/commun/library/cinema/frm_yetsug_mizrahiut.htm

סאלח שבתי:

  • מזרחי חסר זהות, שיוך, מקום – לא הגיע משום מדינה
  • עילג, עם מיליון ילדים, שותה עראק, בטלן, שוביניסט, אבל כריזמטי
  • ביקורת קשה כנגד המימסד האשכנזי המסואב , התרבות ה’מפאיניקית’ האופורטוניסטית, אנשי קק”ל.
  • נישואים בין עדתיים כאופציה לגישור על הפערים

סרטי בורקס – צ’רלי וחצי:

  •  יצוג המזרחים – פרימיטיבים, שיכורים, בטלנים, נוכלים קטנים, חמים
  • האשכנזים – יפים, עשירים, קרים
  • תורמים לממסד – מייצרים אשליה שכאילו אין פערים, אפשר לגשר עליהם באמצעות ‘נישואים’. ‘מרדימים’ את חוש הביקורת, את היכולת לראות את האפליה והקיפוח. 
  • את הגיבור ה’מזרחי’ משחק יהודה ברקן – אשכנזי עם לוק מחוספס, בימאי – בועז דוידזון

אבי ביטר ושות’

ההיבט האסתטי – ריאליזם השכונות

הרצון של הסרט הוא להעביר איזושהי אמירה או מחאה פוליטית לקהל צופיו ולכן דוגל הסרט בגישה אסתטית של ריאליזם – חוסר התערבות של אמצעי המבע, כדי לא לפגום בתחושת האותנטיות של האירועים וכדי לתת למסר לעבור ללא הפרעה. חברות “הפקות המזרח בע”מ” שאנשיה עומדים מאחורי עשיית הסרט היא חברה עצמאית במימון פרטי בהנהלת ימין מסיקה וירמי קדושי והיא יצרנית מאסיבית מאוד של מלודרמות וידאו ווידאו-קליפים של מוסיקה מזרחית. הדבר ניכר בדפוסי ההפקה של הסרט: הפקה דלת תקציב, שימוש בשחקנים לא מקצועיים, שתורמים לתחושת המציאות והאותנטיות, צילום בלוקיישן – השכונות הדרומיות של תל-אביב וסמטאות יפו, כיסוי של סצינות בשוט אחד או שניים. באתר האינטרנט של “הפקות המזרח בע”מ” מופיע ה”אני מאמין” של היוצרים בהקשרו הריאליסטי באופן מפורש. מבחינה מבנית תמיד נמצא בסרטים של ימין מסיקה קטע מוסיקלי משולב, שערוך בצורה של וידאו-קליפ, שבו מככב הזמר- גיבור. מצד אחד, זהו אלמנט מאוד מלאכותי, שללא ספק נוגד את תחושת המציאות החזקה שהסרט מסנה ליצור, אבל מעבר למטרה בידורית הוא משרת בסופו של דבר גם מטרה של חיזוק ערך האותנטיות, מפני ששירי הכאב ששרה הדמות אבי ביטר בסרט בוכה בגשם, למשל, זהים לשירי הכאב ששר הזמר אבי ביטר במציאות. כך מתקבלת התחושה שהשירים מבוססים על אירועים וחוויות שמתוארים בסרט אבל באמת קרו, מאחר והם גם מושרים על-ידי הזמר אבי ביטר במציאות, אותו קהל היעד של הסרטים מכיר היטב.

ההיבט הנארטיבי-תמאטי: אותנטיות, נאמנות ומחאה פוליטית

אבי ביטר חוזר בסרט לא אחת על המשפט: “החיים שלי הם חיים קשים”, גם כשהסרט מתאר את חייו כחיים טובים. אחרי הכל הוא זמר מצליח, פופולארי, המחובר לקהל שלו. חלק מהאמירה הפוליטית של הסרט קשורה בהצגה התמידית של הקיפוח והיותו של המזרחי “אנדרדוג”. גם כשטוב לו והוא מצליח, תמיד יזכור הזמר המזרחי את הרע, ומאיפה הוא בא, כי הגורל יכול לשנות הכל בבת-אחת. הזמר המזרחי הגיבור הוא כלי יעיל להעברת מסר זה, מפני שהוא נציג התרבות המזרחית. הוא בא מרקע של עוני וקיפוח, אבל הוא בנה את עצמו בזכות עצמו וכישרונו, כשהוא נסמך על קהל אמיתי וביתי, שאוהב אותו ואת המוסיקה שלו. הזמר-הגיבור לא מתחסד ולא מתרפס בפני הממסד – בסרט הזה הממסד המוסיקלי, הרדיו, הטלוויזיה והתקשורת. רוני הזמר “המשתכנז”, אויבו של ביטר, לא רוצה לעשות מוסיקה מזרחית אבל יודע שהוא חייב את אהדת הקהל לצידו כדי להצליח כי “מהתקשורת אי אפשר לאכול” כדבריו. התקשורת ממליכה מלכים שנושרים, כדברי האמרגן מיקו. רק מי שנשאר מחובר לתרבות המזרחית, לציבור ולקהילה שלו יעמוד במבחן הזמן.

הביקורת בסרט מועברת באופן ישיר בדקלומי הטקסטים של השחקנים, גם כאשר אין לה שום הצדקה מבחינה דרמטית ובכך היא פוגמת בריאליזם של הדרמה. עובדה זו מאלפת, מפני שהיא מראה עד כמה חשובה האמירה החברתית-ביקורתית של היוצרים בעיניהם. אמירה זו באה הרבה פעמים על חשבון כתיבה דרמטית מקובלת ושגורה יותר בעולם הקולנוע. לכן נמצא מבחינה עלילתית בסרט, קשר סיבתי רופף לעיתים בין האירועים, קפיצות שרירותיות בעלילה ומסירה של אינפורמציה באמצעות דיווח ולא באמצעים דרמטיים, כגון פעולות. לדעתי ולטעמי, הדבר נובע מחוסר היכרות של ירמי קדושי התסריטאי עם הכתיבה הדרמטית בקולנוע וכתיבה שהיא יותר “מהבטן” ופחות בנויה לתלפיות מבחינה דרמטית או פשוט מחוסר כישרון.  

המחאה הפוליטית של הסרט מתאפיינת בהפניית אצבע מאשימה אל הממסד המוסיקלי והתקשורת בארץ על ההתעלמות מהיוצרים המזרחיים האותנטיים, טענה שמופיעה באופן מפורש באתר “הפקות המזרח בע”מ” נגד התקשורת הישראלית, שהתעלמה במשך שנים מסרטי חברת ההפקות ומהקהל שלהם. אל טענה זו נוסף המסר שלמעשה היוצרים המזרחיים כלל לא זקוקים לתקשורת ולאהדת הממסד, כל עוד הם ישמרו על שורשיהם, על האותנטיות שלהם ויישארו נאמנים לקהל. הסרט מעביר מסר חשוב לציבור המזרחי, שהדבר החשוב ביותר הוא למעשה להמשיך להיות מי שאתה, להישאר נאמן לתרבות ולקהילה שלך, גם אם היא מקופחת ונדחקת לשוליים. בסרטים אחרים של מסיקה יעבור המאבק מהזירה המוסיקלית לזירה הבין-מעמדית-עדתית: הזמר המזרחי יתאהב בבחורה אשכנזייה (אותה תגלם בד”כ שחקנית מזרחית ששערה חומצן, היפוך מעניין מול סרטי “הבורקס” שבהם גילמו שחקנים אשכנזים דמויות מזרחים) ויתקיים ביניהם רומן בלתי-אפשרי שיסתיים בניתוק בין השניים (צעדים נואשים [2000]). הביקורת בסרטים אלו תופנה באופן ישיר כלפי האשכנזים או “הצפונים” העשירים והשליטה שלהם במוסדות המדינה כמו המשטרה, בתי-המשפט והכנסת.

להלן מספר דוגמאות לנוכחות המאסיבית של המחאה הפוליטית בסרט בוכה בגשם:

במאמרה “ה’בורקאס’ והרפרזנטציה של המזרחיות” טוענת החוקרת אלה שוחט שהתקשורת האשכנזית-ממסדית בישראל חיזקה את הרושם של ההיעדרות המזרחית ואת הצורך בחיבורם מחדש ובהטמעתם של המזרחים בקודים התרבותיים האשכנזים (שוחט, “ה’בורקאס'” 139).

היא מוסיפה ומציינת שהמוסיקה המזרחית למרות שהיא פופולארית בקרב הרוב היהודי במדינה (שהוא מזרחי) ואף בקרב המגזר הערבי, מבודדת בגטו משלה ורשתות השידור מקדישות רק עשירית משעות המוסיקה המשודרות למוסיקה המזרחית (שם). האשמה דומה, אם לא זהה, מעלה דמותו של אלברט (ירמי קדושי) בסרט בוכה בגשם. אלברט מכבה את הרדיו בביתו של ביטר ומלין על “פרנס מהרדיו”. הכוונה לתוכנית המוסיקה הים-תיכונית של שמעון פרנס. לדבריו  של אלברט, ברדיו לא שמים שירים שאנשים אוהבים, רק שירים ביוונית, או משנות ה-70, כאילו היינו חיים ביוון. אלברט מאשים את הרדיו בניתוק מהעם שהוא הציבור המזרחי, באספקה של מוסיקה ים-תיכונית בתואנה של מוסיקה מזרחית, בעוד הזמרים והשירים האותנטיים נשארים במועדונים הקטנים, בגטו תרבותי. טענה זו הועלתה בזמנו גם על-ידי המלחין אביהו מדינה מעל דפי העיתון ועל-ידי יוצרים מזרחיים אחרים. מעבר לזה, יש חיבור מעניין בדבריו של אלברט בין המוסיקה המזרחית לחיבורה התרבותי של ישראל למרחב הגיאוגרפי בו היא ממוקמת. אפשר להסיק מדבריו שטבעי שישראל תשתלב תרבותית במרחב הגיאוגרפי הערבי בו היא נמצאת, בין היתר על-ידי מוסיקה מזרחית/ערבית שהיא מוסיקה ישראלית, ושהוא דוחה את ההשתלבות המוסיקלית הים-תיכונית (יוון), שמציע שמעון פרנס. דברים אלו חשובים כי הם חתרניים ביחס לאידיאולוגיה הציונית-האירופוצנטרית הדומיננטית בישראל. לו היו שומעים האבות המייסדים של המדינה את דבריו של אלברט ודאי היו נחרדים. בן-גוריון מצוטט במאמרה של אלה שוחט, “מזרחים בישראל: הציונות מנקודת-מבטם של קורבנותיה היהודים”, כאומר: “איננו רוצים שישראלים יהפכו לערבים. מחובתנו להיאבק ברוח הלבנט, המשחיתה יחידים וחברות, ולשמר את הערכים היהודיים האותנטיים כפי שהתגבשו בגולה” (שוחט, “מזרחים” 145). אלה שוחט אף מאשימה במאמרה את התנועה הציונית והממסד האשכנזי המפא”יניקי בישראל כמי שאילץ את יהודי-המזרח לדכא את השתייכותם והנוסטלגיה שלהם למרחב הגיאוגרפי ממנו הם באו ואף להתבייש בה תוך פיתוח דחייה עצמית (שוחט, “מזרחים” 161). הסיבה לכך היא בין היתר הדיכוטומיה שיצרה האידיאולוגיה הציונית בין ערבי-אויב ליהודי-אח לאומה. דבריו של אלברט מהווים ללא ספק ביקורת חשובה ונוקבת על הממסד האשכנזי במדינה והתקשורת שמשרתת אותו.

אבי ביטר מצידו עונה לו שהוא בנה את עצמו ואת האימפריה שלו בלי התקשורת רק מהקהל. למעשה, הוא צודק. אבי ביטר הוא אחד הזמרים והמפיקים המוסיקליים הפופולאריים ביותר בקרב הציבור המזרחי בישראל, תוך התעלמות מוחלטת של התקשורת ממנו, חוץ מאותם מקרים בהם הוא זומן לתוכניות אירוח ואולפן בעיקר כדי לשים אותו ללעג.

רוני ,האנטגוניסט בסרט, הזמר “המשתכנז”, ששר רוק’נרול, מנסה לנהל אורח חיים אשכנזי. הוא נהנתן, שמשחק בבית ביליארד, ויש לו חברה בלונדינית (שוב שחקנית מזרחית ששערה צבוע או מחומצן). רוני, חסיד התרבות האשכנזית, מכניס ערכים של תככנות, שקרים ומזימות לעולם המזרחי שמוצג בסרט כתמים, מלא הערכה וכבוד הדדיים, יושר וצנעה.

העולם המזרחי יוצג גם כעשיר מבחינה תרבותית, בשונה מעולמם של האשכנזים שמתאפיין בנהייה וחיקוי של תרבות הרוק’נרול הזרה והמערבית. המטרה היא תמיד להראות שאיפה שהמזרחים נמצאים יש תרבות, יש מוסיקה, יש קהילה, על-אף כל הקשיים שמערים עליהם הממסד, והמזרחים שמשתפים פעולה איתו. מיקו האמרגן שר לאבי ביטר שיר בספרדית כדי לעודד את רוחו.

בהמשך יחכה מיקו בפני הקהל המועדון את הקומיקאי הצרפתי לואי דה-פינס. יתכן והחיקוי של דה-פינס הצרפתי הוא חיקוי ידוע של הבדרן יוקו, אבל הבחירה בשיר בספרדית היא ללא ספק לא מקרית, גם אם אולי אינה מודעת. היא באה להראות שבניגוד למה שחושבת האליטה האשכנזית “המתקדמת” והממסד, המזרחים מחוברים לתרבות העולם, הם יודעים שפות ומכירים תרבויות, שמוצאן גם באירופה, אבל הם תמיד נשארים נאמנים קודם כל לתרבות האותנטית שלהם. ניתן כמובן לטעון שבאופן זה משחקת דמותו של מיקו לידי השיח הדיכוטומי המתנשא שבין מזרח למערב, שמגדיר את כל מה שמערבי כטוב, מתקדם ונכון.

התבוננות מעניינת נוספת בסרטיהם של מסיקה-קדושי יכולה להיות מושגת על דרך ההשוואה לז’אנר סרטי הבורקס, העוסק, על דרך הקומדיה בדרך-כלל, במתחים העדתיים בישראל. אלה שוחט טוענת שסרטי ה”בורקס” מאופיינים במה שמכונה הומור “קרניבלסקי” היינו מסגרת היתולית שבה לועגים אנשי השוליים, בני המעמד הנמוך (המזרחים) בחוסר-כבוד לדמויות אשר בעיניהם נתפסות כשכבה המדכאת (האשכנזית), ושסרטי הבורקס מציעים פתרון אסקפיסטי לשכבת השוליים ולמעמד הפועלים המזרחי. אסקפיזם שנובע מתשוקה אוטופית לגשר על הפערים בחברה הישראלית, ובכך לקדם תדמית של שוויון עדתי/מעמדי, סובלנות, פלורליזם וסולידריות (שוחט, “ה’בורקאס'” 135-136). נזכיר בהקשר זה, שיוצרי סרטי הבורקס הדומיננטיים ביותר היו אשכנזים: אפרים קישון, מנחם גולן ובועז דוידזון, למשל. ככל הנראה, ניתן לראות בבורקס אלמנטים חתרניים, באותה מידה שניתן לראות בו מכשיר ליצירת תודעה כוזבת על-ידי הממסד האשכנזי. בנוסף, נוכל למצוא בחלק מסרטי הבורקס חילופי תפקידים בין המזרחי לאשכנזי, שמובילים לסיטואציות הקומיות, ויתכן ומערערים על הסדר החברתי הקיים במדינת ישראל.

אבחנות כאלה לא ניתן לעשות לגבי סרטיהם של מסיקה וקדושי. ראשית, הם אינם חותרים לפיוס. עלילותיהם מתרחשות בתוככי החברה המזרחית בישראל. הם אינם מציעים פתרון אסקפיסטי לצופיהם, אלא נשענים על המציאות המוכרת לקהל היעד שלהם מהחיים שלו, גם ברמה האסתטית, מציאות שנגמרת ברוב המקרים בסוף טראגי ולא באיחוד מרגש של המזרחי עם האשכנזיה כנהוג בסרטי הבורקס (כמו בסרטיו של גולן: כץ וקרסו [1971]ו-קזבלן [1974]).  בסרט בוכה בגשם כמו בסרטיו האחרים של ימין מסיקה, נעדר חילוף התפקידים הקומי בין המזרחי לאשכנזי כנהוג בחלק מסרטי ז’אנר “הבורקס”. המזרחיים והאשכנזיים לא מתחפשים זה לזה בסיטואציות קומיות, אלא להיפך. המזרחיים הם מזרחיים עם דגש חזק מאוד על תרבות ומוסיקה מזרחית-ערבית והאשכנזים או “המשתכנזים” נפרדים מהם. זה כמובן חלק מהמסר של הסרט של “אנחנו כאן והם שם”. של חוסר ההכרה, הזלזול והתפישה הסטריאוטיפית של תרבות המזרחיים בישראל על-ידי האליטה האשכנזית. שני המחנות לא יכולים להתערבב כי החברה הישראלית מוצגת בסרטים כחברה מעמדית של עליונים ותחתונים, מבלי הצגת פתרון למצב זה, של איחוד או קירוב לבבות. לכן ניתן לומר שסרטיהם של מסיקה-קדושי משכללים ומחדדים את היסודות החתרניים, שניתן לראות בסרטי “הבורקס”, עד כדי כך שהם מערטלים ומזקקים את המחאה החברתית שלהם, שלעיתים  מוצגת לפני הדרמה מבחינת סדר החשיבות.

אחד הדגשים החשובים ביותר בסרט הוא כאמור האזכור החוזר, שמופנה לכל צופה ממוצא מזרחי: לזכור תמיד מאיפה הוא בא. כלומר מסר של לויאליות.

כשאבי ביטר לא מגיע להופעה החשובה, מאשימים אותו הנגנים בזה, שמאז שהוא נהיה זמר גדול, הוא שכח מאיפה הוא בא, והוא מזלזל בהם, בעוד הם רק רוצים להתפרנס בכבוד כמו בני-אדם.

אחרי ההתאבדות של שלי והרצח של בטי מאשים אבי ביטר במונולוג הסיום שלו את רוני בזה שהוא אשם בכל מה שקרה, ובמוות של שלי ובטי. שהכל קרה בגלל השחצנות שלו. בגלל שהוא חיפש את התקשורת וניסה לשנות את המוסיקה המזרחית, ובכך בגד בה, בשורשים, בילדות, בשכונה, בקהל, באלוהים ובכל העולם. ביטר מציע לרוני, ובכך גם לעצמו, לחזור לקהל ולשורשים. רוני מקבל את הדין, מפנים את המסר וחוזר באופן די מדויק על המונולוג של ביטר ומוסיף שהוא רצה להיות נחמד ל”צפונים”, ל”ילדי השמנת”. המסר כאן חשוב: מי שחוטא בחטא הגאווה, בהיבריס המזרחי, מי שמתרחק מן המסורת, מהתרבות המזרחית האמיתית, סופו שייפול מפלה כואבת.

המכתב מהכלא של אלברט לביטר בסוף הסרט מסכם ומחדד את הביקורת פעם נוספת. זהו כתב האשמה חריף ומפורש, שמתמצת את המסר, שרצו יוצרי הסרט להעביר: מהו סופו של זמר, שבוגד בשורשים שלו ובקהל שקידם אותו (הכוונה לרוני). כמובן שהצהרה זו אינה משתמעת לשתי פנים והיא מסר לכל אדם ממוצא מזרחי שצופה בסרט. אלברט במונולוג קול-העל, שמקריא את המכתב, מוסיף את ההאשמה, השנייה בחשיבותה בסרט: “המטרה של התקשורת היא לדכא ולהעלים את המוסיקה, שהקהל שלנו אוהב ואנחנו נמשיך להילחם, נמשיך להילחם” בדיוק כפי שבשנים האחרונות חברת “הפקות המזרח בע”מ”, בניצוחם של ימין מסיקה וירמי קדושי, רואה את עצמה ומצהירה על עצמה, כמי שממשיכה להילחם על ייצוג הקול המזרחי בתרבות בארץ, בתחום העשייה הקולנועית.  

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *