Posted on

“הזמן שנותר”- נכבה/עצמאות// ” ما تبقى من الوقت”

اهداف:

– خلق حيز لفحص ونقاش معاني و تبعات نتائج 1948 على كل مجموعة قومية.

– خلق حيز ثنائي القومي يسمح بنقاش معاني 1948 عند كل مجموعة مع التطرق الى المعرفة الموجودة, التساؤل حول مضمون المعرفة السابقة , التعامل مع المعرفة الجديدة والمعاني التي يعنيها هذا الحدث للمجموعة الاخرى. على النقاش ان يتطرق ايضا الى الاسئلة التي تتعلق بالاعتراف بشرعية وجود كل طرف  كأساس لخلق فهم وتضامن.

مدة الورشة :3 ساعات

مواد مساعدة: فيلم, اجهزة تقنية لعرض الفيلم.

الإمكانية الاولى: عرض الفيلم ” ما تبقى من الوقت” للمخرج ايليا سليمان مواليد مدينة الناصرة (هناك امكانيه لاستعارة الفيلم من صداقه). http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,45354,.aspx

الامكانية الثانيه:  عرض فيلم” 1948 “, فيلم وثائقي للمخرج محمد بكري والذي يسلط الضوء على فلسطيني 1948. كما يمكن عرض أي فيلم اخر بالاستشارة مع المركزة.

http://www.third-ear.com/Title/16223/

• يمكن اختيار أي فيلم اخر بالتشاور مع المركزة

نقاش- هناك امكانية لبداية النقاش في مجموعة احادية القومية ومن ثمة الى المجموعة ثنائية القومية:

– ماذا اثار الفيلم داخلكم\ن ؟

– أي المضامين الادوات يستعملها المخرج ليزيد الوعي حول احداث 1948 ؟( ادوات سينمائية, وثائقية الخ…)

– كيف ترون انفسكم والاخر من خلال الفيلم؟

– هل جدد لكم الفيلم شيئا؟ هل نجح ان يفاجئاكم \ن ؟

 ما تبقى من الوقت


“הזמן שנותר”- נכבה/עצמאות

מטרות

         · ליצור מרחב לבירור/דיון בכל קבוצת לאום של המשמעות של 1948 עבורה.

         ·ליצור מרחב דו לאומי בו ניתן לדון במשמעויות של 1948 עבור כל קבוצה – תוך נגיעה במרכיבים של ידע, ערעור על ידע קודם והתמודדות עם  ידע חדש, המשמעויות שיש ל”אירוע” זה עבור הקבוצה השנייה –  תוך עיסוק בשאלות של הכרה, כבסיס ליצירת אמפטיה והבנה

משך הסדנה: שלוש שעות

חומרי עזר: סרט

מהלך הסדנה:

הקרנת הסרט “הזמן שנותר” , איליה סולימאן, במאי פלסטיני שנולד בנצרת (אפשר להשאיל אותו מסדאקה רעות ).

תקציר הסרט:

“‘הזמן שנותר’ הוא סרט אוטוביוגרפי למחצה, הנפרס על פני ארבע תקופות היסטוריות ומוקדש למשפחה – משפחתי שלי – משנת 1948 ועד לתקופתנו. הסרט נוצר בהשראת יומניו האישיים של אבי, שתיעד את קורותיו החל מהימים בהם היה פעיל במאבק הפלסטיני של 1948, ובהשראת מכתבי אמי לב

ני המשפחה אשר גורשו בכוח מהארץ ואינם יכולים לשוב אליה מאז. בשילוב עם זיכרונותיי הפרטיים מהוריי ועימם, מנסה הסרט להציג את חיי היום יום של אותם פלסטינאים שנשארו בארצם וזכו לכינוי “ערבים-ישראלים”, החיים כמיעוט במולדתם.” אליה סולימאן, 2009.

דיון- אפשר להתחיל את הדיון בחד לאומי ולעבור לדו לאומי.

–          מה עורר בכם הסרט?

–          במה משתמש הבמאי כדי לעורר מודעות לנושא? (אסטתיקה קולנועית)

–          אך אתם רואים את עצמכם, את האחר דרך הסרט?

–          מה הסרט חידש? הפתיע?

להורדת הסדנה: הזמן שנותר

תאמר מסאלחה 15.05.11 מתוך אתר העוקץ

לצד סיפור האסון, הנכבה היא סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו אל מול ניסיונות ההשכחה האלימים של הציונות. לנכבה של היום-יום, לנכבה של שיר הערש, לא יוכל שום חוק

אולי יותר מכל טקסט אחר, זה הטקסט שאיפיין את ההבדל בין הפלסטינים בני הדור השני לנכבה לפלסטינים בני הדור השלישי לנכבה. טקסט שנכתב מטעם הממסד הישראלי והיווה בשעתו את התגלמות שיכרון הכוח הישראלי, שהאמין כי הוא מסוגל להביא לריסוקו התודעתי-היסטורי של המיעוט הפלסטיני ולהתפוררותו הסופית.

הטקסט לא היה מניפסט פוליטי על צדקת הדרך הציונית או על המאבק לעצמאותה של ישראל, גם לא ספר היסטורי השוטח בפני התלמיד הפלסטיני את ה”אמת האובייקטיבית” הציונית. היה זה דווקא שיר ילדים בשם “ביום עצמאותה של מדינתי”. שיר זה, שנכתב לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל, מסמן יותר מכל דבר אחר את עומק ההשפלה והדיכוי שנחשפו להן בני המיעוט הפלסטיני לאחר 48′. הוא מגלה גם את קהות החושים של הממסד הישראלי, שהיה רווי בתחושות כוח ועליונות מסמאות; תחושות שהתבטאו בהתעלמות מוחלטת מאנושיותו, תודעתו וכבודו של הפלסטיני ככזה.

שיר העצמאות “הוחדר” לתוך ילדותם של הורינו בני הדור השני לנכבה דרך שלטון הדיכוי של המשטר הצבאי והשר לענייני מיעוטים, ואולי בעיקר דרך זרועו הכוחנית של משרד החינוך – משרד שמאז ועד היום לא שינה את ייעודו העיקרי בכל הקשור ליחסו למיעוט הפלסטיני בישראל כ”איום”. מתפיסה זו נגזרות מטרות אופרטיביות שנועדו לפקח, לדכא, לקדם בורות והתפוררות בשפה ובזהות של התלמיד הפלסטיני בתוך מערכת החינוך הממלכתית. שכן חינוך משמעו תודעה, ותודעה משמעה תביעות פוליטיות, היסטוריות ומוסריות שאין הממסד הישראלי רוצה לשמוע מהמיעוט הפלסטיני. שכן המשמעות של השתתפות פוליטית אמיתית ואזרחות אמיתית למיעוט הפלסטיני בישראל היא שותפות וחלוקה שווה של הטובין הכלכלים, החברתי והסימבוליים שאין הרוב היהודי השלט במדינה חפץ לוותר עליהם לטובת המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל.

בסרטו הנפלא של אליה סולימאן, “הזמן שנותר”, העוסק בקורותיה של העיר נצרת מרגע כיבושה ב-48′, מביא הבמאי את סצינת יום העצמאות בבית הספר הערבי בנצרת:

בסצינה האירונית עומדת מקהלת תלמידות ערביות על במה מאולתרת כשמאחוריהן דגלי ישראל, שרות ל”כבוד” השר והעוזרת שלו את שיר יום העצמאות הערבי. הסרט  מצליח לשחזר ולזכך במדויק את תחושת ההשפלה שחווים הורינו כשהם נזכרים בשיר הזה. אביא לכם כאן את התרגום של השיר לעברית, למרות שהמלה “תרגום” מוזרה קצת בקונטקסט הזה: הייתי מתייחס לכך כמעשה של דקונסטרוקציה, פירוק לשם הרכבה מחדש וחשיפה בפני הקורא העברי – לא את נבכי הנפש הפלסטינית, אלא את נבכי הנפש של מי שרצה לדבר עם הערבים בעזרת הטקסט זה.

המסר בשיר זה הוא לא של שמחה או שותפות גורל. זהו מסר של תביעה אלימה להתאיינות, לביטול עצמי וקולקטיבי של הזיכרון והתודעה, קרי לאותם יסודות שעושים מאיתנו בני אדם:

בחג עצמאותה של מדינתי في عيد استقلال بلادي

בחג עצמאותה של מדינתי بعيد استقلال بلادي

פצח לו הזמיר בשיר غرّد الطير الشادي

השמחה גדשה את כל הישובים عمّت الفرحة البلدان

אפילו את השדה והוואדי حتى السهل والوادي

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

העם ישיר الشعب يغني

שמח נהנה ממנעמים فرحان متهني

יבקש הוא לשיר מזמור يحلا له الترتيل

בחגה של ישראל بعيد إسرائيل

לנצח הו מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

לנצח הו מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי… (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

תרגום: תאמר מסאלחה

הבושה הקולקטיבית של הורינו מקורה בין השאר באותו זיכרון ילדות, שבו נכפה עליהם שיתוף פעולה כגד הוריהם וכנגד בני עמם. הם נצטוו לשיר למדינה, בשעה שרבים מהם באו ממשפחות שחוו מוות, אובדן, פליטות, נישול, עוני, פירוק התא המשפחתי, מעצרים, השפלה, שלא לדבר על שני עשורים של שלטון צבאי שהפכו את היישובים הערבים (מכוח תקנה 125 לתקנות הגנה) למכלאות גדולות.

מצעד יום העצמאות בנצרת, 1954. כשהגיאוגרפיה של המולדת שלנו נעלמה מספרי הלימוד והיגרה לשיעורי גיאוגרפיה על הודו ועל אירופה – התלות שלנו באדמה הפכה לאמיצה יותר. צילום: אוסף התצלומים הלאומי

הבושה והכעס הם אולי אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את יום הנכבה. יום שבו הורינו זוכרים טיולים עם המשפחה, משום שהיה זה היום היחידי בשנה בו מותר היה לערבים לטייל בארץ ולצאת את יישובם ללא אישור הממשל הצבאי. אירוע מהונדס זה של חגיגה, שירה ושמחה אצל הילדים, הפך אצל אותו דור סממן ליום הנכבה, להתעקשות לשמר את התודעה, ולדרישה להכרה ולסליחה. הוא גם הצביע על איוולותו של הממסד הישראלי בניסיונותיו להנדס ולצרוב את התודעה הפלסטינית.

השאלה שאמורה להישאל כעת על ידי הקוראים היא, איך עם כל זאת הפכה הנכבה לאירוע מכונן אצל המיעוט הפלסטיני? או כפי שישאלו את עצמם הביטחוניסטים והמקיאווליסטים למיניהם: איפה נכשלנו? התשובה לכך פשוטה ומורכבת בעיני באותה העת. הנכבה היא הסיבה המכוננת למציאות קיומה של האוכלוסייה הפלסטינית היום –  היא לא רק מלחמת 48′ והטיהור האתני, אלא כל ההשלכות הנובעות ממנה: כל עוול פוליטי, חברתי, כלכלי, תרבותי או סימבולי. בנוסף, הנכבה עצמה – גם אם ריסקה את החברה הפלסטינית – לא הצליחה להשית עליה תבוסה מוחלטת. הסיפור של הנכבה הוא לצד סיפור האסון, סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו.

אך ההסבר החשוב מכל, הוא העדר ההבנה של הממסד הישראלי שהנכבה היא אירוע אותו לא ניתן להנדס בתוך מוסדות המדינה. מהותה של הנכבה היא דווקא בהיותה מחוץ לקונסנזוס הלאומי, מחוץ לשיח הפוליטי, גם אם היא מאפילה על כל שיח אחר כולל זה של העצמאות. הנכבה איננה צריכה מימון ממשלתי או ממלכתיות. שרים פופוליסטים יכולים לחוקק חוקים האוסרים, מונעים, מענישים ומכחישים את עצם קיומה וההכרה בה, אך אין זה ישנה דבר; בדיוק כפי שחוקים שהכריחו את הורינו לשיר הלל להנאה שבמנעמי מדינת ישראל “האהובה” לא גרמו להם לשכוח את הנכבה.

שעה שנעדרו מספרי ההיסטוריה כל אזכור להיסטוריה המודרנית של פלסטין ובוודאי כל אזכור לסיפור הנכבה, הפכה היסטוריה זו לידועה יותר ומוכרת יותר. שעה שספרי השירה שלנו נעדרו משיריהם של משוררינו הלאומיים, שירתם הפכה שגורה על כל לשון. שעה שהגיאוגרפיה של המולדת שלנו נעלמה מספרי הלימוד והיגרה לשיעורי גיאוגרפיה על הודו ועל אירופה, התלות שלנו באדמה הפכה לאמיצה יותר. הנכבה היא השיר העממי ושירי החתונות, היא המאכלים שלנו והקפה, אילן היוחסין המשפחתי, שמות הכפרים, הערים והאדמות שנותרו ברשותנו, היא קשרי הדם והמשפחה עם הפליטים, היא תפילות הקוראן ומזמורי העצב של יום שישי הטוב בכנסיות, הנכבה נמצאת ביום-יום, היא חלק ממהות האדם הפלסטיני, היא הזיכרון, הזהות והתביעה העוברים בחלב האם ובשירת הערש לבן.

הנכבה נמצאת ביום-יום, היא חלק ממהות האדם הפלסטיני, היא הזיכרון, הזהות והתביעה העוברים בחלב האם ובשירת הערש לבן

הנכבה נמצאת בשירתה של הזמרת הפלסטינית הנפלאה סנא מוסא, ששרה את שירת הסבתות שלנו, אותה שירה עממית ששרו נשים באירועים השונים. חלקכם יאמרו שזה רק שיר ערש, חלק יאמרו שזה אולי גם שיר אהבה של אשה לבעלה, אולם לאוזן שלנו זה יהיה בראש ובראשונה שיר על הנכבה, שיר זיכרון המתעקש לא לשכוח את האובדן ומתעקש דרך קולות נשותיו לשמר את הזהות והתודעה.

איזה חוק יכול לאסור שיר ערש? אין אחד כזה. ואולי טוב שכך, כי רק כך נוכל להגיע לשיח חדש על מה שהיה כאן ועל העתיד לבוא. מי יודע, אולי הוא יהיה יותר טוב ממה שהיה .

עינו מלאת שינה, עינו عينه ملانه نوم عينه

עינו מלאת שינה, עינו

הו חוט הבוקר המפריד ביני לבינו

הו חוט הבוקר המפריד בין הנאהבים

הלוואי ולא נצנץ הבוקר ולא חשף את הפנים

עינו מלאת שינה, עינו

לחייו ניחוח פרחים נישא, הוי אמי!

את פצעי לבי ריפא, אבוי לי!

ועיניו צמד נשקים, הוי אמי!

מכוונים כנגד האויבים אשר לי

עינו מלאות שינה, עיניו

תרגוםתאמר מסאלחה

—————

לקריאה נוספת:

קרב מאסף נגד ההיסטוריה | רועי ילין

בתוך תיבת פנדורה | איתן ברונשטיין

 

http://www.youtube.com/watch?v=6ES-cDkcNyY